|
רעידת אדמה שלי
יהודית פלד
דברים שנאמרו באסיפה שנתית ביום הכיפורים התשנ"ט במלאת 25 שנה למלחמת יום כיפור
מאיפה מתחילה הספירה של הימים הנוראים ההם?
קשה לדייק, אבל הדקות והתמונות, הכל הכל נשאר חרוט בבשר. מיכוות אש. מתי מתחילה השבת השחורה ההיא?
התמונות מספרות.
פגישה אחרונה עם יוסף שריג. אני בדרכי לפעוטון של אורי והוא בדרכו לפלג. עצרתי אותו ושאלתי: "יוסף, מה עומד לקרות פה? שמעת משהו?" (השעה בסביבות 12:00), והוא משיב לי בחצי חיוך: "יהודית, אל תדאגי, סתם בהלה". ונעלם בפתח ה,סניף".
אחר הצהרים. האסיפה השנתית בוטלה. אנחנו נערכים לקליטת ילדי מרום גולן. יושבים על המשטח של חנה ודני, מפצחים גרעינים ועדיין לא מבינים. מנתחים, מסבירים, לא קולטים. מקשיבים לרדיו, קמים, יושבים, ועדיין לא תופסים. לפנות ערב. ליד החדש של ציפורה. פגישה אחרונה עם יוחי. "התחלתי להקים עם החבר'ה את הסוכה ועכשיו קראו לי..." הוא רץ ונעלם בפתח ביתו.
יותר מאוחר אומרים שצ'ופה קם ונסע. לא היתה לו סבלנות. יותר לא אראה את ידיו הגדולות והחזקות.
עם ערב קוראים גם למשה ולכל הצנחנים. פרידה מהירה, הוא רץ עם העליים ביד. נישוק וחיבוק לשני הקטנים שמלווים אותו עד ה"עיגול". הקטנים רוצים לשחק ליד האסם אבל אין זמן.
עם לילה המשק כמעט מרוקן מבחורים. צריך למהר ולהשכיב את הילדים, כל אחד בביתו, ואחר כך לרוץ לכיתת "דקל" שלי שמקבלת אליה 16 ילדים ממרום גולן.
אני מביטה בירח, עשור לחודש. לאן זה הולך? הפחד גובר.
ארבעה ימים ראשונים של עמימות, אי וודאות. למי שעבר את מלחמת ששת הימים נשמעות הודעות דובר צה"ל חשודות. כלום לא מובן. הירח הולך ומתמלא ואנחנו שוקעים אל תוך חשיכה כבדה.
חג הסוכות מתקרב. מכינים ביחד עם ילדי מרום גולן סוכה ליד הכיתה, אוספים פירות יבשים, מדביקים כתובות: "ושמחת בחגיך והיית אך שמח!"
אני פה ולבי במקום אחר. ערב חג – יושבים בסוכה ושרים. מנסים לתת לילדים תחושה שהכל תקין, שאם החג מתקיים כהלכתו, גם החיים במסלולם.
הירח עגול ומלא. אני מביטה ביופי הזה ומפתה את עצמי להאמין לו.
בערב שלאחר מכן קורא דואק לרותי ולי מחדר האוכל ואומר: "צ'ופה איננו". הוא מחבק את שתינו ואנחנו עומדות ובוכות, רצות להדס שישבה אתמול עם שושנה על אלון, והים בוכה את שלה.
מה יהיה על אלי, הוא כל כך קשור לצ'ופה, ומי יגיד לו, ומה על שולי העדינה כל כך? וענתי, מזל שהיא לא מבינה. מזל? הרי היא לא תזכור לעולם את אבא שלה...
וברקע יושב סבא יוס עם הראש בין הידיים ונאנח גניחות שאי אפשר לשכוח.
למחרת בבקר בבקר אני לוקחת מכתה ב' את אלי ושחר ועולה איתם לכיוון משק הילדים ומספרת להם שצ'ופה מת. שחר מתחיל מיד לבכות. אלי בורח. הוא מתחבא, לא רוצה לדעת, לא לשמוע... כמה נבון.
אין שהות לנשימה. אני חוזרת לכתה הגדולה שלי ומנסה לאלתר וללמד משהו. נורא קשה לי. בהפסקה עולה לחדר מורים ובדרך פוגשת את ציפורה. מרגישה שאצל האשה החזקה הזאת מותר לי לבכות. זה פורץ. היא שואלת אם שמעתי משהו ממשה, ואני שואלת על יוחי ויפתח.
בערב, כל ערב לפני השינה אורי מבקש שאשיר לו את "לו יהי". אני מנסה ונחנקת מדמעות. לא מליחה לעמוד בפני העיניים השחורות והגדולות שלו שכמו מבינות את שמסתתר בי.
הימים מתארכים ותחושה הולכת ונהיית יותר ויותר קשה. אין מה שינחם, אין מי שיעודד. לבד מול הילדים ששואלים ורוצים גם הם לדעת איפה אבא ומתי יחזור.
ליל ה- 16 באוקטובר. יום הולדתי ה- 28. אמא לשני ילדים בני חמש ושנתיים וחצי וברחמי תנועה חדשה נותנת אותות... מתחמקת מהמחשבות ומהאפשרויות, בלילה סיוטים. (לימים, כשנאספו הידיעות התגלה שהלילה האפל ביותר, ליל חציית התעלה היה ביום הולדתי. חמישה בנים איבדה בית השיטה באותו לילה).
עם בקר אני פוגשת את הדסה צמרת. היא רואה שפני נפולות ושואלת איך אני מסתדרת עם ההוראה לשתי הכיתות.
"אני לא מסתדרת. כל יום אני מאלתרת משהו חדש. עזבתי את תוכנית הלימודים. איך אפשר ללמד עכשיו "מסע בעולם" או משהו אחר, אני עונה לה בשטף. היא עוצרת אותי בנחת ואומרת: "תשמעי לעצה של אישה מנוסה. תחזרי ללמד בדיוק לפי תוכנית הלימודים. תחזרי לשיגרה. רק ככה תצליחי לעבוד. אין דרך אחרת..."
מאיפה לה הביטחון לחשוב שזה אפשרי? אני חושבת לעצמי. לימים דבריה הופכים לסם ההרגעה שלי בכל מצב לחץ ונפילה ללא נודע.
ב- 21 לאוקטובר היתה הפסקת האש הראשונה. מיד לאחר מכן הגיעו משה ועוזי לנחם את משפחותיהם השכולות. הם ידעו את מה שאנחנו לא ידענו. בית השיטה איבדה בסיני שבעה בנים. יש נעדרים ויש כאלה שכבר בוודאות יודעים שאינם. יוחי... נמרוד... דני... והרשימה מתארכת.
אנחנו המומים. שלומית באה לשאול את משה מתי ראה לאחרונה את נמרוד, הוא אינו יכול לעמוד בשקר הזה ובורח אל השדות לבכות את חבריו.
אני פוגשת את שורי המזכירה היפה שהפכה למלאך השחור שכולם בורחים מפניו. מספרת לה את הידיעות שמשה הביא והיא מתאבנת. עד כאן. עד כאן.
בבקר למחרת ליד השוקת בשעת הניקיון היומית, בא אלי עומר שרון ואומר בחיוך: "יהודית, אני בטוח שלאבא שלי לא יקרה כלום, הוא תמיד מסתדר, הוא בטוח יחזור, נכון?"
מה לענות לו, לילד בכיתה ו'? מי אני שאמוטט את ביטחונו? מנסה להנהן בראש ולהוציא חיוך קטן עבור השעות או הימים שנותרו לו ליהנות מהאשליה.
ואחר כך התחילו להגיע הבחורים. אפורים. היו שהלבינו תוך חודש. היה נדמה שהאור כבה. איך אוספים את השברים? עוד לא מדברים על כך. כל אחד מכונס בכאבו. מבקר את קברו. נוסעים לכל קצוות הארץ. יש קריאה של "הזמנה לבכי"... ואכן הלב נמשך רק לשבת ולבכות ולבכות את מי שלא ישובו, ואותנו שאיבדנו כל כך הרבה במלחמה הזאת. אותו זמן הכל היה רק בליל של תחושות, לא התפנינו לחשוב מה שאיבדנו ומה קרה לנו, ובמה נהיה אחרים, ואיך תראה בית השיטה בלי אחד-עשר הבנים ועם המשפחות הקטועות. דבר אחד היה ברור אותו ניסחה דורית בשירה היפה:
"זה לא אותו העמק
זה לא אותו הבית,
אתם אינכם ולא תוכלו לשוב..."
רעידת אדמה באה בגלים גלים. הזעזועים מתחילים ממוקד הרעש ומתפשטים למרחקים.
הסיסמוגרפים האנושיים יודעים היום לנחש את בואם אך לא לעצור אותם. יש כאלה שממשיכים לחיות באזורים מוכי רעידות. זה ביתם וזה נתון כמו גזירת גורל בטרגדיה היוונית. רעידות אדמה מותירות את האנשים החווים אותן בתחושת אין אונים. הטבע מוכיח לאדם את כוחו. הפתאומיות מלמדת אותו לא לבטוח בשום יציבות מדומה. עוצמת ההרס מותירה פחד תמידי מפני הבאות.
רעידת האדמה שלי, זהו המקום שבו החלה להעלם התמימות שבי. התחילה לצמוח ההבנה שאין "מישהו" גדול וחזק שעליו אפשר לסמוך. אין אבא. אין ודאות במחר.
הגילוי היה: "מה נורא המקום הזה". ואחר כך באו השאלות והחיפוש הבלתי נגמר אחר המשמעות והפשר של חיינו כאן.
|
